המושבה ההררית לשעבר של Ficuzza, שראשיתה בשנות החמישים המוקדמות, היא בין המבנים במצב של הזנחה שומם ורוח רפאים, הממוקמת ברחבי הארץ, שם הילדים מעובדי הרכבת יכולים לבלות כמה שבועות קיץ חסרי דאגות. ובכל זאת, בימי הזוהר שלה, המושבה הזוהייתה משמעותה ליותר מדור של ילדים.
"המושבות האקלימיות" נולדו בשנות ה-20, כחלק מיוזמות המדיניות הסוציאליות הרבות שיישמה חברת הרכבות הממלכתיות ובסוף 1930 הופקדה ההנהלה בידי ה-OPAFS (תכנית ביטוח לאומי וסיוע למען עובדי רכבת המדינה).
נכסי הנדל"ן, שהורכבו בתחילה מארבעה או חמישה נכסים שהתקבלו על ידי איגוד הסחר הלאומי לשעבר, גדלו בהדרגה, עד שהגיעו לעקביות המרשימה של 18 נכסים: 12 מושבות ימיות ו-6 הרים, כולל פיקוצה. מושבות ה-FS אירחו ברחבי איטליה, בחודשים יולי ואוגוסט, אלפי נערות ונערים (כ-15,000) בין הגילאים שש וחלק מהמקרים נמשכו בין שבועיים לחודש אחד.
עם רכבות או בלדרים מאורגנות במיוחד, הילדים הגיעו למושבות שם הם חולקו לקבוצות על פי גיל ותחומי עניין, כדי לעודד סוציאליזציה, המטרה העיקרית של השהות במושבה.
האורחים הצעירים מאוד הופקדו בידי צוות (נבחר על ידי OPAFS) שסיפק "סיוע חיבה ומעקב אימהי": בכל מושבה היה מנהל, בסיוע מזכירה ובמנהלי השונות שירותים (מטבח, ארון בגדים וכו'.) אשר פיקח על ביצוע המושבה
טיפול הבריאות הופקד בידי רופא, ובידי אחות אחת או שתיים. הפיקוח בוצע ע"י ראשי הקבוצה והמאבטחים, שהיו אמורים להיות מורים מוסמכים.
האוכל היה בריא, שופע ומפוקח כל הזמן: הוא גורם לנו לחייך בעידן שלנו כאשר השמנת ילדים היא בעיה שגדלה במהירות, כך הצהיר העיתונאי מריו רסטה שב-1956 כתב בשמץ של שביעות רצון על חברה. עיתון: "הילדים המתארחים בדרך כלל עולים במשקל, נע בין 1 ל-3 קילוגרם".
הנוסטלגיהלהיעדר מהמשפחה נמשכה רק כמה ימים, ואז החיים במושבות עברו שלווים ומשמחים בין התעמלות, אמבטיות אוויר ושמש, עיריות משחקים, טיולים, מופעי סוף שנה, הקרנות סרטים והצגות
הילדים השתתפו בהתלהבות ועניין בכל פעילויות: טקס הנפת הדגל בבוקר והורדת הדגל בערב, הקריאה שאין לעמוד בפניה של משחקי חוץ פתוח, תפילות שחרית, תורנויות לכביסה, התיק הבודד ללכת למזנון עם המאבטחים חמושים בשריקות.
ארוחת בוקר עם חלב ושעורה, ארוחת צהריים, מנוחה, חטיף וערב שציינו את הימים. בכינו רק ביום האחרון, על החרטה שנאלצתי לעזוב, בין "להתראות" נוקבת או "להתראות בשנה הבאה" ובין שחזרת הביתה בדרך כלל קראת בקול צרור: "המושבה נמשכת קצר מדי!".
כיום, רבים מאותם נערים ונערות שחיו בקיץ שמח במושבה של יער פיקוצה הם הורים ואפילו סבים וסבתות; בנוסטלגיה הם חושבים אחורה על הזיכרונות היפים של ילדות חסרת דאגות, מלאת חברים ומשחקים. בהקשבה לסיפורים של אלה שחיו את החוויה הזו, הנוסטלגיה מרגישה חזקה מאוד.
מר ג'וזפה, (בן 71) אומר שהוא בילה 4 קיצים במושבה בפיקוזה, מ-1956 עד 1961, השנה האחרונה שאביו לא שלח אותו, לעונש, כי הילד (שכבר היה בכיתה ו') נשלח חזרה לצרפתית
«ב-2 ביולי 1956, נסעתי לחופשה לבד, בגיל שש, אל מושבת ההרים של ה-FF/SS.זו הייתה הפעם הראשונה שהתרחקתי מהמשפחה שלי. האוטובוס (שיצא מוויה טורינו) לקח אותנו ליעדנו לאחר מסע אינסופי, בדרך מפותלת ומאובקת
בכיכר שטופת השמש של פיקוזה, מתחת לחלק הארי המרשים של הרוקה בוסמברה, בא כומר, אבא מילאצו היקר והטוב, לקבל את פנינו. הפגישה הראשונה שלי עם Bosco della Ficuzzaהייתה בלתי נשכחת: הרגשתי כאילו אני בגן עדן והרגשתי חופשי. מעולם לא ראיתי יער, אפילו לא בטלוויזיה: גם בגלל שבאותה תקופה היו מעט מאוד מכשירי טלוויזיה (בשחור-לבן) ומי יכול היה להרשות זאת לעצמו? המראה של רוקה בוסמברה, על נפחו המרשים והמלכותי, הפחיד אותי ובו בזמן ריתק אותי ".
באותו זמן, השהות נמשכה חודש אחד ובנים ובנות ישנו במעונות נפרדים: היו 2 מעונות נשים ו-6 גברים. מר ג'וזפה נזכר שלעתים קרובות הוקרנו סרטים במרתף הבניין; שבמטבחון לארוחת הבוקר היו לחם וחלב או לחם וחבוש; שבימי רביעי היה קינוח ליד השולחן ובימי ראשון הייתה גלידה כנשנוש ושבבוקר חולק דואר: "לא היו טלפונים סלולריים לתקשר עם ההורים, האמצעים היחידים היו גלויות צהובות, בלי תמונות, ש כתבנו או קיבלנו ».
מר Giovanni(בן 63) היה בפיקוצ'ה ב-1964 בגיל 6 וב-1969 בגיל 11. "זמן נחמד…" הוא אומר. "פגשתי את הדשא הראשון בפיקוזה. אני עדיין זוכר את הקונדסים שעשינו במרגלים: השק והציקדות במיטה. אני גם זוכר שבמושבה ראיתי את מגרש הכדורגל הראשון עם דשא ומושבי עץ לצופים, טעם של גלידת בננה ויין שגנבתי מתחתית הכוסות של המאבטחים, כשפיניתי ושמתי את כיסאות במקום.. אני זוכר את מר צ'יאנסיולו, מעין אפוטרופוס ופקטוטום תמיד זמין, שנהג במיניבוס; אני זוכר את היער שריתק אותי והפחיד אותי בו זמנית, במיוחד בגלל שהשומרים מחשש שנצא מהמבנה הפחידו אותנו בסיפורים מפחידים על זאבים וחיות אכזריות שהתחבאו בין העצים, בלילה או בגיאיות. של רוקה בוסמברה ».
מר ג'ובאני זוכר גם את השיר שליווה את נפילת הדגל, משימה שהוטלה על מה שנקרא "נושא הדגל": "רד בטריקולור לנוח בין המתים / אשר למען אהבתך מתים. / יהי אלוהים מבט להגן על המולדת. תירגע, הו באנר יקר."
אם ב- סיפוריםשל ילדים לשעבר של שנות ה-50 וה-60 עולה בעוצמה תחושת חופש, מסיפוריהם של ילדי שנות ה-80 וה-90 מובן כי ניסיונו של המושבה עודד ופיתח את הרצון לאוטונומיה אצל רבים.
אנה זורה, ילידת 1979, הייתה במושבה בשנות ה-80, שנה אחת בגמבריה שבקלבריה, שנה בסרדיניה ושנתיים בפיקוצ'ה. הוא מספר לי שהמושבה פיקוזה נשארה פעילה עד 1992/93 ושהאוטובוס לפיקוזה יצא מהתחנה המרכזית של פאלרמו
בנים ובנות ישנו יחד במעונות הגדולים וגם השירותים היו משותפים, מלבד המקלחות שהיו ממוקמות במרתף ואשר הילדים יכלו להשתמש בהן כל יומיים. המשגיחים נקראו "מחנכים" או "מחנכים".
היו הרבה פעילויות ספורט או סדנאות (ציור על בד, על קרמיקה, הכנת ציורי קיר…) ואפילו המשחקים היו בנויים לרוב במיני טורנירים. אין טלוויזיה, אבל רצון גדול להיות ביחד ולהנות.
במהלך שנת הצהריים החובה, אף אחד מעולם לא ישן ובדיחות והקנטות שולבו, הם עשו כל מיני דברים במעונות. "אהבתי במיוחד להיות חלק מצוות המערכת ולכתוב לעיתון שהודפס בסוף השהות שנמשכה שלושה שבועות", מספרת אנה
«לפעמים אורגנו גם טיולים - הוא מוסיף - למרסלה, לסלינונטה. בערב לאחר ארוחת הערב היו שירה בשיא קולם בליווי הגיטרה. היה טלפון בודד ויכולנו לקבל שיחות רק מבני משפחה. בפעם הראשונה שנסעתי למושבה הייתי בן שבע, הייתי קטן וקצת פחדתי, לא הכרתי אף אחד. הייתי ילד מאוד ביישן. במושבה למדתי להיות אוטונומית, לצבור ביטחון עצמי, להיות יותר חברותי ויוצא. זו הייתה חוויה לימודית חשובה."
שמחהוהקלילות של המושבה הם היום רק זיכרון חיוור: "לא מזמן ראיתי - ממשיכה אנה - את התמונות של המבנה הנטוש והמושחת כעת: ציורי הקיר הצבעוניים שעשיתי עם הידיים שלי יחד עם כל שאר החבר'ה במשך שנים נמוגים אט אט תחת השמש.הדבר הזה באמת כאב לי, זה כאב גדול. "
למרבה הצער יש הרבה מחנות קיץ שלא בשימושהצלם פאביו גובליני הנציח כמה, במטרה להעלות את המודעות לשיפור המורשת האדריכלית החשובה הזו ומתוך תקווה שרוב ניתן לפתח מחדש את המבנים הללו, על פי קריטריונים המכבדים את השימוש המיועד שלשמו הם תוכננו.
