תיאור האטרקציה
הכרם של מונמארטר אינו ביטוי פיגורטיבי. כרם אמיתי יורד מהגבעה ממש עד לצומת הרחובות דה סול וסן וינסן. 1762 גפנים, 27 זני ענבים. כמו בכפר, הם קוטפים, מייצרים יין וחוגגים מדי שנה.
מונמארטר היה פעם כפר. תושביה עסקו בענפי גפנים במשך מאות שנים. לא חמש עשרה מאות מטרים רבועים בצומת, כפי שהוא עכשיו, אבל כל הגבעה הייתה מכוסה אז בכרמים. האגדה מספרת שהגפן הראשונה נטעה במאה ה -12 על ידי אדלייד מסבויה, מלכת צרפת לשעבר ומנזר המנזר הבנדיקטיני, שהיא עצמה ייסדה על הגבעה.
במאה ה -16, יין המיובא לפריז הוטל על מס כבד. מונמארטר עדיין לא הייתה חלק מפריז: השתייה במסבאות שלה התגלתה כזולה יותר מאשר בעיר. נכון, על היין המקומי אמרו שהוא משתן, וזה, לדבריהם, האיכות העיקרית שלו, אבל הוא היה זול, ומפעלי השתייה של מונמארטר פרחו.
ככל שהחיים היקרים בעיר הפכו, כך התיישבו יותר אנשים על הגבעה. כשהכפר הפך למחוז פריז בשנת 1859, ניסו המקומיים להתנגד לו מחשש שמונמארטר תאבד את זהותו. הוא באמת החל לאבד את זה - העיור הביא לירידה במסורת ייצור היין. פיתוח הגבעה בעיצומו, לא היו כרמים כלל אם האמן פרנסיס פולבו לא היה מחליט להציל את גינתו של אריסטידה ברואנט, קומיקאי, זמר והבעלים הראשון של קברט הנמבל הארנב. (אריסטיד ברואנט הוא גבר במעיל שחור וצעיף אדום מכרזה של טולוז-לאוטרק.) פולבו הציע לשתול כרם ציבורי באתר הגן. הרומנטיקן ניצח את היזמים - בשנת 1934, כרם קלוס מונמארטר נתן את הקציר הראשון שלו.
מה אני יכול להגיד על היין הזה? צד צפון, לא מתאים לכרם. יין כל-כך, אומרים אניני טעם. אבל זה לא העניין, זה עניין עקרוני! מונמארטר הפכה למחוז פריז רק לפני 163 שנה - לא כל כך מזמן בסטנדרטים פריזיים. נותר לראות מי הצטרף למי. ובכל זאת, המונמארטר לא איבדו את מקוריותם - היא זו שגורמת להם לטפח כרם צנוע ובכל שנה באוקטובר, לאחר שקיבלו 400-500 ליטר יין, לארגן חופשה מהנה. הוא נמשך שבוע - מצעדים, אוכל, זיקוקים, וההכנסות ממכירת יין עוברות לצרכים החברתיים של המחוז. האם הטעם משנה כאן?
