תיאור האטרקציה
בעיר איבנובו, ברחוב לז'נבסקיה 120, יש כנסייה שנחנכה לכבוד האייקון של אם ולדי ולדימיר. המקדש שייך למנזר ולדימיר.
בסוף 1899, א.ג. קורינה, שהיתה בתו של סוחר, כמו גם הסנדקית שלה N. I. שצ'רבקוב החליט לארגן מנזר איבנובו-ווזנסנסקי. ההנחה הייתה שהמנזר החדש יוקדש לגברתנו של ולדימיר, מכיוון שהאייקון של הקדוש הספציפי הזה נשמר במשפחתם במשך שנים רבות כעושה ירושה משפחתית. ואז בשנת 1900 אשתו של בעל המפעל המונוליטי S. I. ז'וקובה החליטה לתרום חלקת אדמה קטנה, שעליה בנו האחים קונסטנטינוב מבני חוץ ומבנה עץ. שנה לאחר מכן פנתה ז'וקובה לקונסיסטוריה הרוחנית של העיר ולדימיר עם הצעה לבנות בית נדבות אלכסייבסקאיה על אדמה זו.
עבודות הבנייה בבניית המקדש החלו באמצע 1902, וכעבור שישה חודשים הן הסתיימו. בתחילה, על פי הפרויקט של פ.ג. Begen, הוא היה אמור לבנות בניין לבנים בן שתי קומות של בית נדבה עם כנסיית בית הממוקמת בקרבת מקום. אך האדריכל שינה את דעתו, וב- 11 במאי 1903 התקיימה הנחתה החגיגית של כנסיית שלושת המזבחות של גבירתנו של ולדימיר עם תפילות הצד של מיכאיל קלופסקי ומרי מגדלנה. בניית המקדש בוצעה על חשבון N. I. דרבנב, כמו גם הבעלים של מפעל גידור הגידור, האחים קונסטנטינוב. המזבח הראשי נחנך ב- 22 בדצמבר 1904, ובקפלות הצדדיות - שלוש שנים מאוחר יותר.
הכנסייה נבנתה מלבנים אדומות, הדומה לסגנון הכנסיות ירוסלב ומוסקבה של המאה ה -17. כרכי החזית בולטים באופן משמעותי ויש להם קצה בעל שלושה להבים. פתחי החלונות כפולים ומשולשים ומעוצבים במיומנות עם רצועות מתולתלות, בעוד שהכניסות נבדלות על ידי מרפסות מפוארות ויפות, הניצבות על עמודים עגולים ישירות מעל גג הגמלון. טקס החתונה של הכנסייה נערך עם חמישה פרקים. בחלק הפנימי נשמרה איקונוסטזיס בן ארבע שכבות המצויד באייקונים של כתיבה עתיקה "מוסקבה העתיקה". מגדל פעמונים מעץ הוקם לא רחוק מהמקדש.
לאחר סיום עבודות הבנייה במקדש גדל באופן משמעותי מספר הנשים המבקשות לעבוד ולגור בבית האסקה. מספר קטן של נשים היו טירונות של מנזרים אחרים, אך בכנסייה החדשה החלו להכריז מנהגי נזירים קפדניים, ולאחר מכן נקבעו חיי תושבי המוסד הזה בסדר הראוי. במהלך 1906 נבנה בית עץ בן שתי קומות, בו יכלו "עובדי המנזר" להתגורר; בקומה הראשונה נבנה חדר שיפוצים.
בתקופה שבין 1905 ל -1907 החלו להגיע פניות רבות מתושבי נדבה לקונסיסטוריה הרוחנית של העיר ולדימיר לרישום קהילת נשים, בה ניתן היה לחיות רק על פי הכללים שנקבעו בהנהגתה של נזירה ראשית. רעיון זה נתמך על ידי נציגים רבים ממעמד הסוחרים, שתרמו בעת ובעונה אחת כסף למקדש.
בתקופה זו היו כ -50 נשים בבית המדרשה, המיוצגות בעיקר על ידי איכרות ממחוזות טמבוב, ריאזאן, ולדימיר, כמו גם על ידי אלמנות כוהנים. הנשים הצליחו לעבד יותר מחמישה עשר דונם אדמה עליהן זרעו תפוחי אדמה, שיבולת שועל ושיפון. באזור בו נמצאה בית האסבה הייתה מכוורת, כמה גינות ירק וחצר משק."פועלים" שירתו את בית המקדש, יצרו מקהלה מצוינת וערכו קריאות הלוויה ושירותי הלוויה למתים, וגם עשו עבודות יד.
בכנסיית גבירתנו של ולדימיר נערכו שירותים חגיגיים, אשר משכו אנשים רבים, כולל האינטליגנציה. ניתן להסיק שבאותה תקופה התנזר בית הנזירה כמעט לחלוטין, ובית האסכולה שהיה קיים עמו פעל כמוסד צדקה קטן.
בשנות העשרים, בית המקדש נכבש על ידי מעונות סטודנטים, והנזירות עברו לבית הכנסת. עד מהרה הוסב המקדש למועדון, ומאוחר יותר למחסן. אך בשנת 1993 התחדשו השירותים. כרגע נערכות עבודות שיקום במקדש.
