תיאור האטרקציה
מקום דאופין הוא אחד היפים בפריז. הוא ממוקם על Ile de la Cité, מכאן נפתחת נוף יפהפה של הלובר - ובכל זאת, כפי שכתב אנדרה מאורואה, הכיכר נשכחת ללא כל ראוי. תיירים יודעים עליה מעט.
מקורו של מקום דופין בשנת 1608, תחת הנרי הרביעי. ארבע שנים קודם לכן, המלך בנה גשר חדש שחצה את סיטה. בצומת - בקצה המערבי של האי - החליט המלך, שהעריך את היופי, ליצור כיכר מרווחת שתעמוד בניגוד לרחובות ימי הביניים הסבוכים של פריז העתיקה.
הכיכר נקראה לכבודו של המלך העתיד לואי ה -13 - יורש העצר בצרפת כונה הדאופין. לאורך ההיקף נבנו שלושים ושניים בתים באותו סגנון - לבנים, אבן לבנה, ארקדות, גגות צפחה לבנים. בסמוך לסיטי היה ארמון המלוכה לשעבר, שבו נמצאו ממשל המלך ובתי המשפט - דיפלומטים בדרגת ביניים ומחוזות המשתתפים בבתי המשפט החלו לשכור דירות בכיכר. ריקוד הדאופין עצמו הפך למקום עבודה אהוב על קומיקאים וזואודרים.
"המלך הג'ולי", כפי שנקרא הנרי, לא הספיק ליהנות באמת מיצירתו: ב -14 במאי 1610, כשרכב בכרכרה פתוחה בפריז, הטרמפ פרנסואה רוואלק, קופץ על העגלה, פגע ב מלך שלוש פעמים עם פגיון.
בתחילת המאה ה -18 הפכה הכיכר למוקד חיי האמנות של פריז. ביום גוף ודם המשיח התקיימו כאן תערוכות של אמנים בכירים באוויר הפתוח. כאן זכו פרגונארד ושרדין להכרה.
המהפכה הצרפתית אסרה את חג החג של גוף ודם המשיח, התערוכות הופסקו. במקביל שלחו המהפכנים את האנדרטה לרכיבה על "עריץ" הנרי הרביעי, שעיטר את הכיכר, להמסה. האנדרטה שוחזרה בשנת 1818, הפעם היא יצוקה מדמותו המומסת מחדש של נפוליאון בונפרטה מעמוד ונדומה.
הדאופין הנוכחי אינו דומה מאוד לאביו לפני ארבע מאות שנים. הבניינים בצד המזרחי נהרסו כדי לחשוף נוף של ארמון הצדק; רק שניים מהבתים לשעבר שרדו עד היום. כיום היא כיכר נעימה ושקטה שהפריזאים מאוד אוהבים.
