תיאור האטרקציה
באפריל 1905 הוציא הקיסר ניקולס השני "צו על חיזוק עקרונות הסובלנות הדתית". מסמך כזה אומץ בפעם הראשונה ברוסיה, הוא ביטל את הרדיפה בגין הודאת אי -נצרות, הסיר הגבלות על וידויים נוצריים אחרים והכיר את המאמינים הישנים שקיימים במדינה מאז המחצית השנייה של המאה ה -17 - תקופת רפורמות בכנסייה ופיצול באורתודוקסיה.
אחת הכנסיות הראשונות של המאמין הישן שהופיעו לאחר צו זה הייתה כנסיית תחיית ישו ותפילת הבתולה. הוא ממוקם ברובע בסמני במוסקבה, בנתיב טוקמקוב.
הכנסייה נבנתה על ידי קהילת פמור בהשתתפות האדריכל איליה בונדרנקו. הוא גם יצר סקיצות של כל האלמנטים של עיצוב הפנים. הפומורים בחרו את סגנון הכנסיות של הצפון הרוסי לכנסייה שלהם ובנו לה בניין בשנה אחת בלבד. הכנסייה הכילה 500 איש ומעוטרת בגרניט ומאוליקה מבחוץ. החלונות היו מעוטרים בזכוכית צבעונית, האיקונוסטזיס עשוי עץ אלון, כלי הכנסייה עשויים ברונזה.
הכנסייה נסגרה בשנת 1930, ערכיה ומרכיביה הפנימיים הוחרמו והועברו לכספי המדינה לשמירה. הפומורים של המאמינים הישנים, אף על פי כן, הצליחו לשמר את קהילתם ואף השיגו לה מקום חדש לניהול שירותים אלוהיים. הוקצה להם חלק מכנסיית ניקולסקאיה, הניצבת בבית הקברות פרהובז'נסקי. הקהילה עדיין תופסת את הבניין הזה.
בניין כנסיית תחיית המשיח ומערת הבתולה בתקופה הסובייטית נכבשו על ידי מגוון מוסדות: מתיאטרון ילדים ועד למתפרה. בסוף שנות ה -80, הבניין היה תפוס על ידי בית מלאכה שבו יוצרו חותמות וחותמות. כמובן שהבניין היה נטול פרקים ומגדל פעמונים ונהרס ללא תחזוקה מתאימה. בשנות ה -90 הכנסייה לא הוחזרה רק לקהילת פומור. על פי צו נשיא הפדרציה הרוסית, הבניין הוכרז כאתר מורשת תרבותית פדרלית. לאחר מכן החל שיקום הכנסייה. כיום זהו מקדש מתפקד.
