תיאור האטרקציה
האופרה הגדולה - כך קוראים לאופרה בפריז דווקא באינרציה. כעת הוא נושא את שמו של יוצרו, האדריכל צ'ארלס גרנייה (אופרה גרנייה). אבל הכשרון להופעת ארמון האמנות המפואר שייך במידה רבה ליוזם הפרויקט, הקיסר נפוליאון השלישי ולרפורמטור פריז, הברון האוסמן, שנכנס בהצלחה לבניין לצומת תנועה מרכזית.
הבנייה החלה בשנת 1860 והתמודדה עם קשיים עצומים. הראשון שבהם היה הנהר התת -קרקעי מתחת לתשתית. אך לא רק הטבע הפריע לבנייה. בשנת 1870 פרצה המלחמה הצרפתית-פרוסית, נפוליאון השלישי נלקח בשבי על ידי פרוסיה, האימפריה נפלה, הפרוסים נכנסו לפריז והקומונה הוכרזה. הבניין הבלתי גמור הפך למחסן צבאי, ותחנת אווירונאוטיקה נמצאה על גגו.
אולם בשנת 1875 נפתח התיאטרון, שכונה האקדמיה הלאומית למוסיקה. בני זמננו נדהמו מהיוקרה של הבניין, שהפך לסטנדרט של האדריכלות האקלקטית (בסגנון בוז-אר). מבואות הענק יוצרו בסגנון הגלריות הטקסיות של טירות ישנות. האולם האדום והזהב, המזכיר פרסה, מואר בנברשת קריסטל ענקית. גרם המדרגות הראשי, המעוטר באבן בעלת יופי נדיר, הפך למקום המועדף על תצוגת האופנה של הציבור המובחר.
במשך תקופתו, התיאטרון היה מבנה מתקדם טכנולוגית. סוללות מיוחדות סיפקו חשמל למנגנונים שלה, ומערכת הידראולית סיפקה ביצועי מים. הציור והדוגמנות נעשו על ידי מיטב הציירים והפסלים בצרפת. בשנת 1964, תקרת האולם צוירה מחדש על ידי מארק שאגאל.
באופרה הגדולה התקיימו בכורות אופרה יוצאות דופן: וילהלם טל מאת רוסיני, דון קרלוס מאת ורדי, האהוב מאת דוניצטי. קרסו, צ'אליאפין, טיל שרו כאן; בתחילת המאה ה -20 בוצעו הופעות של נציגיו של דיאגילב.
אופרה גרנייה היא האופרה השלוש עשרה בפריז. במשך זמן רב הוא נקרא פשוט פריזאי, אך בשנת 1989, לאחר פתיחת האופרה בסטיליה, התיאטרון קיבל את שמו הנוכחי. כיום שני מקדשי האמנות הם חלק מהמפעל הציבורי-מסחרי Opera national de Paris.
